משנת ארץ ישראל על משנה עירובין ו׳:ה׳

5 בעל הבית שהיה שותף לשכינים לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב – בדרך כלל איננו עוסקים במסגרת זו בכתיב של לשון המשנה, ברם אי אפשר שלא להעיר כי בדרך כלל כתב יד קופמן מעדיף את הסיומת הארץ-ישראלית במ"ם סופית, וכתבי היד הבבליים והדפוסים מעדיפים סיומות בבליות בנו"ן סופית. על כן היינו מצפים בכתב יד קופמן לכתיב אינם צריכים, ובדפוס אינן צריכין, אולם כלל זה נכון רק ברוב המקרים ולפנינו שני אבות נוסח המוסרים נוסחאות מהופכות. הדבר מלמדנו עד כמה כל פרשת הסיומות הייתה שולית עבור המעתיקים. לחוקרי הנוסח השאלה חשובה, אך ספק אם היא מהותית להבנת תולדות הלימוד. מובן שהסיומות משקפות את מסורת הכתיב, ולעתים יש לה גם משמעות תוכנית, ברם הסיומות כשלעצמן לא היו חשובות לקדמונינו.

6 כרגיל במשנה ההלכה הבסיסית שהמשנה מבוססת עליה אינה נאמרת במפורש, והמשנה מניחה אותה כידועה ומובנת. אבל הדברים נאמרים במפורש בתוספתא פ"ה ז ה"ט. שכנים שהם שותפים במזון אינם צריכים לערב זה עם זה, שכן העירוב יוצר סעודה משותפת, ואם יש להם מזון משותף אין צורך בעירוב נוסף, ובלבד שהאוכל המשותף "צריך שיהא עמהן במבוי" פ"ו ט ה"ח. בהמשך התוספתא מובאת דעת רבי מאיר "מפני מה אמרו אין מערבין לאדם אלא לדעתו, לפי שאין רוצה שישתתפו אחרים עמו בחלקו". עמדתו של רבי מאיר עקבית: לדעתו, הנחת העירוב חייבת להיות פעולה מודעת ומוסכמת, ואי אפשר לסמוך על שותפויות קיימות, או על עסקאות שלא נעשו לשם הנחת העירוב. להלן, בסוף פרק ז, נעסוק בדעתו של רבי מאיר במפורט. התוספתא המצוטטת אינה התוספתא המקבילה למשנתנו, אלא שייכת לפרק הבא. ברם ברור שמי שערך את התוספתא הבין שרבי מאיר חולק על ההלכה הבסיסית במשנה, ולדעתו גם שני שותפים צריכים לערב. הם יכולים לערב גם בעזרת היין המשותף, אבל לשם כך עליהם להקדיש חלק מהיין לעירוב. השיקולים ההלכתיים של רבי מאיר יובהרו להלן, ובשלב זה נסתפק בשיקול הציבורי: הנחת העירוב היא מעמד לעצמו; אין זה רק סידור טכני אלא מצווה לגופה. שיקול זה יובהר להלן.

7 המבנה הצורני של המשנה מצביע על ניסוח מאוחר. ניסוח דברי רבי מאיר "מפני מה אמרו" מצביע על הנחה קדומה שידועה ומוסכמת על הכול. מצד שני, גם המשנה מניחה שההלכה הבסיסית מוסכמת על הכול. הווה אומר שלפנינו מקבץ הלכתי שיסודותיו קדומים, וחכמי דור אושא דנים בו על בסיס הנחות מוסכמות; אולם מתברר שגם ההנחות המוסכמות הללו שנויות במחלוקת, ומה שידוע לרבי מאיר כהלכה קדומה, אינו אלא צד אחד במחלוקת.

8 הרקע הרֵאלי להלכה הוא השותפות העמוקה בין שכנים. הם שותפים לא בעסק בודד, אלא במערכת שלמה. במקרה שלפנינו בעל הבית שותף לשני שכניו ביין. הם אינם צריכים לערב, משום שהיין מהווה מעין מכנה משותף לשלושתם. עם זאת שני התלמודים מתקשים, שהרי אין היין משותף לשלושת הדיירים. אמנם לבעל הבית שותפות עם שני חבריו, אבל לא כל חבר שותף ביין של חברו. בירושלמי מוצעות שתי הצעות להסבר, האחת שאינו "מקפיד על תערובתו", והאחרת "בנתונים בכלי אחד" כג ע"ג. לפי ההסבר הראשון מדובר באותו סוג של יין, ואף אחד אינו מקפיד אם שני הכדים יתערבו, כלומר השותפות אינה ביין ספציפי אלא בכמות מוגדרת, וניתן לערב את הכדים או להחליף ביניהם. לפי ההסבר השני, היין של שלושת הדיירים מצוי בכלי אחד, וממילא זהו יין המשותף לכולם, אם כי לאחד חצי מכמות היין, ולכל אחד משני האחרים רבע ממנו. התלמוד הבבלי מקבל את ההסבר השני עא ע"א, ברם בהמשך הסוגיה נראה שגם לפי התלמוד הבבלי מן הראוי להבין שהיין שמור בכלים נפרדים.

9 ולזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב – אם בעל הבית שותף לדייר אחד ביין ולשני בשמן, צריך לערב משום שאין זו שותפות אחת, שכן אין הם ניתנים להיות מעורבים יחד, רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב – התלמודים מסבירים שמדובר בשתיית אניגרון οỉνορρόδινον – אונורידינון ביוונית, והוא יין שעירבו בו שמן ורדים ותבלינים נוספים. האניגרון משמש בתור רפואה, "החושש בגרונו אל ירערענו יערערנו שמן, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע" תוס', שביעית פ"ו ה"ג ומקבילות; תוס', תרומות פ"ט הי"ב. עם זאת, האניגרון משמש גם כסתם מאכל מיוחד; לרבן גמליאל, למשל, הגישו אניגרון עם פלפלים שחוקים תוס', ביצה פ"ה הט"ז. לפי המקור הראשון שצוטט האניגרון הוא יין שמערבים בו מעט או הרבה שמן. מכל מקום, פירוש זה תואם לשני ההסברים של הירושלמי ברישא. לפי ההסבר השני, "בנתונים בכלי אחד", מדובר בכד משותף ובו אניגרון השייך לשלושת השותפים, אלא שחלוקת האחוזים ביניהם אינה שווה; לפי ההסבר הראשון, ש"אינו מקפיד על תערובתו", ניתן לערבב את המאכלים הנתונים בשני הכדים, ודי בזה ליצירת השותפות.

10 מן הראוי להעיר שדעתו של רבי שמעון מסתברת יותר לפי ההסבר הראשון. שכן אם היין והשמן מונחים בכלי אחד, גם חכמים תנא קמא יודו שניתן לערב בכך, שהרי זה מזון משותף מוכן לאכילה. ברם לפי ההסבר הראשון יש בדעתו של רבי שמעון חידוש והקלה רבה. שני סוגי יין מיועדים לערבוב אבל יין ושמן בדרך כלל נאכלים בנפרד, ורבי שמעון מחדש שניתן לבסס את השותפות גם על מצרכים גולמיים שמהם יוכן מזון משותף. והנה הבבלי מביא את הסבר ה"אניגרון", אך מציע הסבר אחר. לדעתו רבי שמעון לשיטתו, שמותר לטלטל במקרה של שלוש חצרות השוכנות בשורה אחת כששתי הקיצוניות עירבו כל אחת עם האמצעית. כלומר, אלו הן שתי שותפויות חלקיות: ב עם א ו- ב עם ג, ושותפות כזאת יוצרת שותפות אחידה. מכיוון שהיין והשמן הם בכלים נפרדים, מן הסתם גם ברישא "לזה ביין ולזה ביין", היין בכלים נפרדים.

11 דעתו של רבי שמעון על החצרות נשנתה לעיל פ"ד מ"ו שם ראינו כי חכמים חולקים עליו, אך דעתם אינה ברורה. מכל מקום הדמיון בין משנה זו למשנתנו אינו מוחלט. שם מדובר בטלטול בחצר המשותפת חצר ב בלבד ולא נוצרת שותפות בין החצרות הקיצוניים, ואילו אצלנו נוצרת שותפות בין שלושת הדיירים. יתר על כן, שם דובר בהנחת עירוב משותף, ואצלנו ברכוש משותף האמור לשמש בתור עירוב. במקרה שהניחו עירוב משותף העירוב תקף לכל הדעות, ואפילו לדעתם של רבי מאיר ורבי אלעזר בן תדאי החולקים על רבי שמעון ראו להלן. דומה שעיקר הדמיון הוא בעצם מגמת ההקלה, ובהכרעה שהעירוב הוא מעשה סמלי ביותר ודי בגילוי רצון לשותפות כדי שזה יהווה עירוב משותף. ואכן בכל הלכות עירובין ובהלכות שבת רבי שמעון מצטייר כחכם מקל במיוחד.

12 בתוספתא ובתלמודים נוספה דעתו של רבי אלעזר בן תדאי "אסורין עד שיערבו" תוס', פ"ה ז ה"ט; ירו', כג ע"ג; בבלי, עא ע"ב. הירושלמי קושר את דעתו של רבי אלעזר בן תדאי עם דעתו של רבי מאיר. כאמור, כך גם יוצא מהתוספתא שצוטטה לעיל. גם בתלמוד הבבלי שתי הדעות מצטרפות לעמדה אחת. אלעזר בן תדאי היה, כנראה, מחכמי דור אושא, כך עולה מהתוספתא שבה הוא חולק על רבי שמעון ותומך ברבי מאיר. מספר המימרות שנותרו ממנו מועט ביותר.

13 כפי שנראה בפירושנו למשנה ז במשנתנו מדובר בחצר או במבוי שאין בהם דיירים נוספים. אם יש דיירים נוספים – כל אחד חייב להשתתף בעירוב בפני עצמו, כמו ששנינו במשנה ז.